תרגום של המקרא, וחיבורים נוספים, ליוונית עתיקה
תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ; בלטינית: Septuaginta או LXX; ידוע בעברית גם כת"ע) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו רק חמשת חומשי התורה על ידי יהודים, וכעבור 350 שנה[דרוש מקור] תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים שאימצו את מונח זה. בראשיתו, התרגום נועד לשמש את היהודים דוברי־היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. בהמשך, עם אימוצו של התרגום לחיק הנצרות, הוא ננטש על ידי היהדות והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. האוסף המלא של תרגום השבעים כולל כ־50 חיבורים אשר רבים מתוכם לא נכללו בקאנון המקראי ונדחו על ידי חז"ל. בין הטקסט שקיים בנוסח המסורה לבין הטקסט של תרגום השבעים יש לעיתים הבדלי נוסח, סגנון, מינוח ולעיתים ישנם אף הבדלים בסדר העריכה של הפרקים בחיבור.
תלמי השני מדבר עם חלק מהמלומדים שתרגמו את התנ"ך. ציור מעשה ידי ז'אן בטיסט דה שמפיין, משנת 1672, המוצג כיום בארמון ורסאי
קטע מפרק ב' במגילת אסתר, מתוך קודקס סינאיטיקוס, כתבי יד של תרגום השבעים מהמאה ה־4 לספירה
התרגוםתרגום השבעים הוא במקורו תרגום שנעשה על ידי יהודים של חמשת חומשי התורה, עבור יהודי אלכסנדריה, ששפתם באותם ימים הייתה יוונית והעיר הייתה תחת שלטון ההלניסטי של מצרים התלמיית. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור חיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסאות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים רבנים חכמי ישראל הסנהדרין שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני (פילדלפוס, שמלך בין השנים 285–247 לפנה"ס) כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. על פי הסיפור, העניק המלך לשבעים ושניים הזקנים תנאי מחיה נוחים למלאכת התרגום, בהושיבו אותם באי פארוס וזימונם לארמון מדי בוקר. הסיפור באיגרת אריסטיאס אפוף כולו אווירה חגיגית, ויחסו כלפי עצם מעשה התרגום אוהד. מקובל כי מידת האמינות ההיסטורית שלו נמוכה, וכי הוא נועד בעיקר לצרכים אפולוגטיים[דרוש מקור].
סיפור התהוותו של התרגום, המתבסס על הספר החיצוני "איגרת אריסטיאס", מופיע גם בחיבורו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, "על חיי משה", שבו הוא אף מספר שעד ימיו "חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום". (של חמשת חומשי תורה) גם יוסף בן מתתיהו מביא את הסיפור המופיע ב"איגרת אריסטיאס", בחיבורו "קדמוניות היהודים".
בגרסה המופיעה בתלמוד הבבלי התרגום מוצג כעובדה מוגמרת, שהיחס אליה מורכב. הסיפור על מעשה התרגום מתואר כנס, שבו על אף שהשליט הושיב את הזקנים בחדרים שונים, תרגמו הזקנים באורח פלאי את נוסח התורה באופן זהה זה לזה. בנוסף, מסופר בתלמוד על 15 פרטים ששינו הזקנים בתרגום מטעמים שונים – אולם רק ארבעה מאותם שינויים מתוארים אכן קיימים בתרגום השבעים שבידינו. יש המשערים כי במשך השנים התגלו השינויים ומתרגמים מאוחרים תיקנו אותם תוך השוואה לנוסח העברי המקורי. מלבד איגרת אריסטיאס והמקורות התלמודיים, מופיע הסיפור גם בחיבור של אפיפניוס מסלמיס (320–403 לספירה), "על מידות ומשקלות" שם גם מזכיר תרגמו שלושים ושישה זוגות של מתרגמים בנפרד את כל ספרי המקרא, וכאשר השוו את תרגומיהם נתחוור להם שאלו הסכימו בכל פרט ופרט. דעה דומה נמצאת אצל הירונימוס ואצל קדמונים נוספים.
בהיסטוריוגרפיה היהודית נחשב התרגום כאירוע שלילי. במגילת תענית בתרא מצוין ח' בטבת כתענית צדיקים משום שבו הושלם תרגום התורה ליוונית ו"החושך בא לעולם שלשה ימים". עובדה זאת מצוינת גם בסליחות שהתחברו לעשרה בטבת.
התפשטות התרגום השפיעה גם בעולם ההלכה, עד כדי שרבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב את התנ"ך רק בעברית או ביוונית. רבי יוחנן מסביר שיסוד ההיתר בדרשת הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" – יפיפותו של יפת (השפה היוונית) תשכון באהלי שם (עם ישראל).
מן נוסח תרגומי השבעים שבידינו נראה כי המקור העברי שהיה מונח לפני המתרגם (ה־Vorlage (אנ')) היה שונה מנוסח המסורה; סוגיית היחס בין המקור העברי שעל פיו נערך התרגום ליוונית ובין נוסח המסורה, וזיקתם אל נוסח עברי קדמון, היא העניין המרכזי המעסיק את חוקרי המקרא בדיונם בתרגום השבעים. השינויים שחז"ל מונים במסכת מגילה כוללים י"ג שינויי מילים ששונים מן המסורה ובעקבות כך היו שחלקו על מהימנות תרגום השבעים שבפנינו.
מרבית השינויים בין תרגום השבעים לנוסח המסורה הוא בעיקרו בעשרת הדורות מנח עד אברהם וגם מאדם עד נח – מרבית השינויים הם בכרונולוגיה כך שלמשל נוצר הבדל של 586 שנים בתקופה שבין אדם עד נח. ויוצא שמתושלח חי אחרי המבול ארבע עשרה שנה. כמו כן, קיים הבדל מצטבר של 650 בין נח לאברהם.
נוסח תרגום השבעים הועתק מכתב יד אחד למשנהו, ועוּבד פעמים רבות, וכבר במאות הראשונות לספירה היו קיימים מספר נוסחים שלו, שהעיקריים שבהם הם אלה של אוריגנס, טור 5 בהֶכְּספלה בארץ ישראל (מאמצע המאה ה־3 לספירה), של לוקיאנוס מאנטיוכיה (אנ') שבסוריה ושל הֶסיכיוס (אנ') במצרים כתב היד המקורי איננו בידינו ויש אומרים שנשרף בשרפה המפורסמת שגרמו לגיונות יוליוס קיסר ברדפם אחרי פומפיוס, כך מובא אצל פולטרכוס, וגליו מוסיף שבאותה שרפה נשרפו יותר משבע מאות אלף ספרים וסווטוניוס.
כתבי היד השלמים הנודעים הם:
בסיום מעשה התרגום שהתקדם בעקבות ההליך הקאנוני של כתבי היד היהודיים הכיל תרגום השבעים את 24 ספרי המקרא, תרגום ספרים שנכתבו בעברית ואבדו, וספרים שנכתבו במקור בשפה היוונית. סדר הספרים שונה מאלה שבנוסח המסורה, וכן גם שמם של כמה מן הספרים. כך, למשל, ספר דברים נקרא בתרגום השבעים Δευτερονομιον – (שם שנתקבל גם בלטינית: Deuteronomium), שפירושו: החוק השני (או: המשני). שם זה מזכיר את הכינוי שניתן לספר דברים בידי חז"ל: "משנה תורה". שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות.
אופיו של התרגום